נעים להכיר,
קוראים לי אילנית מנחם
וברוכים הבאים לבלוג שלי: צ'יפאפאם!
.jpg)
אני לא מאלה שישבו במטבח של אמא או סבתא על השיש ולמדו לבשל, ההיפך, זכרון הילדות שלי שקשור למטבח ואוכל הוא זיכרון מאוד אמביולנטי.
מצד אחד, הייתי ילדה קטנה שבילתה המון בבית של סבא וסבתא במושב, בתקופת החופש הגדול, ומתעוררת ב 4 בבוקר בכעס על הרעש של הסירים במטבח ולא מבינה למה סבתא שלי מתעוררת כל כך מוקדם כדי לבשל ?
אני זוכרת את סבא שלי אוכל ב 6 בבוקר צלחת אורז עם דגים לפני שיצא לעבודה, אני זוכרת שלפני פסח היה מגיע שוחט כדי לשחוט כבש, וסבא היה יושב שעות לחתוך את הבשר לקוביות, ואני הייתי מזועזעת מכל הסיטואציה, ושומרת מרחק מהמראות. ואני זוכרת שבגיל מאוד צעיר הכריחו אותי לאכול אשל עם גבינה לבנה (כן פעם היה דבר כזה!) ושיש לי עניין לא פתור עם הלבן של הביצה- שעד היום אני לא מסוגלת לאכול.
מצד שני, אני זוכרת מטעמים מופלאים! סבתא שלי היתה אלופת הבישולים, כל מה שיצא תחת הידיים שלה היה אוכל שאי אפשר לתאר אותו במילים. היא בישלה אוכל קוצ'יני משובח אבל לא רק. היא למדה להכין קובנה מהשכנה התימניה, וידעה להכין מעורב ירושלמי שעד היום לא טעמתי כמותו בשום מקום, והיא הכינה אפילו טשולנט אשכנזי עם קוגל מדהים שאין לי מושג מאיפה היא למדה להכין, והכינה בורקס גבינה שעד היום לא הצלחתי לשחזר.
הכי אהבתי ללכת איתה לשווקים בתל אביב, פתח תקוה או ברמלה. היינו נסחבות עם שני סלי פלסטיק ענקיים מכל טוב השוק. ותמיד היא היתה מפנקת אותי במנת פלאפל או במשהו טעים אחר.
מסבא למדתי שאוכל טוב מתחיל תמיד בחומרי גלם משובחים. הוא תמיד היה קונה את הדגים הכי טובים, ירקות ופירות הכי יפים, אין מקום לפשרות. ותמיד היה שפע, שחס וחלילה לא יחסר. סבא הכי אהב מנגו, כל קיץ היו שם ארגזים של מנגואים והוא הקפיד לקלף אותם בסכין חדה מיוחדת במלוא הסבלנות כדי לא לפגוע במרקם. פעם אחת שאלתי אותו למה הוא לא משתמש בקולפן? למה הוא משתמש רק בסכין? הוא רק החזיר לי מבט שגרם לי להבין שבמנגו יש חוקים שאסור לעבור.
ואני זוכרת את תקופת החגים. אפשר להגיד שהקוצ'ינים חיו מחג לחג. שבתות וחגים זה היה הדבר הכי חשוב. איזה אוכל היה בחגים! תענוג! כמה צבעים, מרקמים, טעמים, פשוט חגיגה אחת גדולה.
אבל אני ? הייתי רחוקה מענייני מטבח ובישולים, ותמיד האופציה של לשחק מחפשים את המטמון או סתם לטייל ברחבי המושב ובשדות, או לראות את אותם פרקים של האיים האבודים היו אופציה הרבה יותר מעניינת מבחינתי מאשר רחשי המטבח.
החברות שלי עם המטבח התחילה כשנישאתי וילדתי את יותם ונטע. לאט לאט למדתי להכין כל מיני תבשילים, ניסיתי, וכשלתי לא מעט, אבל היה לי את הרצון וגם את האהבה לאסתטיקה של האוכל, והיתי משקיעה בזה המון, כי כמו שלימדתי את הילדים - אוכל אוכלים קודם כל עם העיניים!
למדתי להכין מעט מאוד מאכלים קוצ'יניים ואף פעם לא היה לי את הצורך הזה ללמוד. זה היה עולם ששייך לזכרונות מסבתא ולא יותר מזה.
גדלתי כילדה ישראלית לכל דבר. בבית הורי היה לרוב אוכל ישראלי : שניצלים, ספגטי, צ'יפס וכו'. גם לא ידעתי לדבר בשפת המליאלאם. דיברו איתי רק בעברית. אף אחד לא דיבר איתי על הודו, לא גדלתי על סיפורי מורשת. הודו היתה סגורה מאחורי מסך שלא רק שלא היתה לי גישה אליה, היא גם בכלל לא עניינה אותי ולא משכה אותי. הסיפור של קהילת יהודי קוצ'ין הוא סיפור שאף פעם לא סיפרו לי ואני לא ידעתי שצריך לשאול.
תפנית בעלילה
ואז סבא שלי נפטר.
הייתי מאוד קשורה לסבא. הוא היה אדם משכמו ומעלה ותמיד הערצתי אותו. סבא היה החזן של הקהילה במושב. תמיד תפסתי ממנו כסבא הגדול, החזק והגיבור. אף פעם לא ידעתי איזה סיפור חיים מסתתר מאחורי האדם הענק הזה. הוא לא סיפר ואני לא שאלתי. תפסתי אותו כברור מאליו.
סבא היה חזן שהרטיט לבבות עם קולו הענוג. התפילות בבית הכנסת בתקופת החגים היו התרגשות אחת גדולה לכל מי שזכה לשמוע את קולו, עד שאמר "איני יכול עוד" והעביר את שרביט החזנות. סבא הבין שיש לו אחריות חברתית להעביר הלאה את המורשת. הוא פנה לאולפן הקלטות, והקליט את כל התפילות והמזמורים עם המנגינות המיוחדות של הקהילה, למען הדורות הבאים, וחילק את הדיסקים בכל בתי הכנסת ברחבי הארץ ולכל דורש.
היה לי מאוד קשה כשהוא נפטר כי הוא היה דמות מאוד משמעותית עבורי. הגעגועים שלחו אותי למטבח, והתחלתי להכין מאכלים קוצ'יניים לפי המתכונים הבודדים שהיו לי. באותה תקופה התחילה העדנה של קבוצות ברשתות החברתיות ואיתה גם קבוצה של יוצאי קוצ'ין "קוצ'יני זה הכי אחי". התחלתי לפרסם שם תמונות של מאכלים שהכנתי, מה שהביא לתגובות של הרבה אנשים, כי התמונות האלו החזירו אותם למחוזות ילדותם, והיה שם טעם של עוד.
השיח שהתפתח בקבוצה גרם לי להבין שמותו של סבא שלי מסמן את העלמותו של דור העולים מקוצ'ין. פתאום הכתה בי התודעה וההבנה שיש לי מעט ידע על הקהילה, על המורשת, על ההיסטוריה. שאני כמעט לא יודעת כלום על סבא וסבתא, על החיים שלהם בקוצ'ין, על סיפור העליה שלהם, שאף פעם לא שאלתי שאלות, שכל כך מטרידות אותי עכשיו כשאני אדם בוגר, אבל כבר אין לי את מי לשאול.
בלוג נולד
ואז החלטתי להקים את הבלוג
אספתי מתכונים מכל מי שהכרתי, עשיתי המון נסיונות כדי להפוך את ה"קצת" וה"לפי העין" לכמויות מדויקות. שחזרתי מתכונים אבודים, וטעמי ילדות שכבר נשכחו.
הבלוג חשף אותי לאנשים מכל העולם, השתפתי בתחרויות בישול, והסיפורים מאחורי האוכל הובילו אותי לחקור ולשאול ולגלות עולם ומורשת שלמה שלא הכרתי. בעקבות הבלוג נולד אצלי הצורך לעשות מסע שורשים לקוצ'ין שבהודו, מסע שאספר עליו בפוסט נפרד.
צ'יפאפאם הוא שם של חטיף שיהודי קוצ'ין נהגו לאכול בחגים. זה גם היה החטיף האהוב על סבא וסבתא שלי, ולכן החלטתי לקרוא לבלוג בשמו ולהקדיש אותו לזכרם ולזכר כל העולים מקהילת יהודי קוצ'ין, אשר אינם איתנו עוד, אבל השאירו בנו את טעמו של האוכל המופלא.
עם הקמתה של מדינת ישראל, הגשימו כל אנשי הקהילה את החלום הציוני ועלו כולם ארצה.
במשך השנים, מיזוג הגלויות הכל כך אופייני בחברה הישראלית, לא פסח גם על אנשי הקהילה הקוצ'ינית שהתערבבו בתוך כור ההיתוך הישראלי, מה שיביא בעוד דור אחד או שניים לסיומו של פרק בהיסטוריה של הקהילה יהודית העתיקה ביותר בעולם, שהיתה קיימת מעל 3000 שנים.
הבלוג הזה הוא אוסף מתכונים של מורשת קולינרית מיוחדת ומסורת מפוארת, המשתמשת בחומרי גלם בסיסיים ומפיקה מהם טעמים נפלאים.
במשך עשור אלפי אנשים שתפו אותי בתמונות של מאכלים שהם הכינו מהמתכונים בבלוג, ודרך האוכל דור שלם שנולד וגדל בארץ, פתח את המסך שאותו דור העולים סגר אחריו. דור שלם התחיל לשאל שאלות, לחפש את הזהות, לחקור את ההסיטוריה. דור שלם מחזיר היום עטרה ליושנה.
יום הולדת
לכבוד יום הולדת 10 לבלוג החלטתי שהגיע הזמן להעלות שלב ולהקים אתר חדש ומשודרג, להוסיף עוד מתכונים, לייצר סרטונים, ולהנגיש יותר את המתכונים ולהתאים אותם לעולם המדיה החברתית של ימינו, למען הדורות הבאים.
היו גם מחשבות האם למתג את השם מחדש ולקרוא לאתר בשם אחר, ולאחר התלבטויות רבות החלטתי להישאר עם השם הישן והטוב "צ'יפאפאם"
מה תמצאו באתר?
באתר יש מתכונים מכל הסוגים, וכל אחד ימצא בו משהו שיתאים לו: מאכלי בשר ועוף, מאפים, תבשילי ירקות, אוכל צמחוני, אוכל טבעוני, נטול גלוטן, ועוד.
כל המתכונים תורגמו לאנגלית ומכילים כמויות מדויקות. היום ניתן בקלות למצוא את כל התבלינים והרכיבים בקלות בכל השווקים והחנויות.
האתר הזה נועד לכל מי שרוצה לחזור לטעמים ולמחוזות ילדותו, לזכרונות מהבית, לאוהבי אוכל הודי ואוהבי אוכל בכלל, לכל מי שרוצה להכיר טעמים חדשים, ולחוות הרפתקה של ניחוחות משכרים, צבעוניות של טעמים, חריפות מול מתיקות, חומרי גלם פשוטים, מול חומרי גלם לא מוכרים. האתר יקח אתכם למסע קולינרי עשיר ומרתק.
תודה
תודה למשפחה היקרה שלי, לבעלי ציון, ולילדים שלי והחברים שלהם, שמעודדים, טועמים ועוזרים, והכי גאים באמא שלהם ובמורשת שלהם.
תודה לסבא וסבתא שהשאירו בי זכרונות אוכל מופלאים, ובזכותם אנחנו כאן.